הפחד מאהבה עצמית
קוד הקיום מוסר: הרמה הפוטנציאלית של ההתפתחות לחופש היא הרבה מעבר למה שהאדם בדרך כלל מסתפק, כשהוא עובד על החיים שלו.
לאחר שהאדם כבר עשה תהליך של התפתחות, חייו הפכו "לנינוחים יותר: הוא לא מתעצבן כמעט, מערכות היחסים שלו עובדות, זורמות והוא חווה הצלחות ותחושת קלילות בקריירה",
זוהי רמה של מנוחה : האדם "יצא לחופשה". אך עתידו של מצב זה יהיה קריסה, או הסתגלות וחווית חיים של מקום קצת פחות סובל מהכלל.
בכל אדם קיימות עוצמות, שהוא לא מסוגל לדמיין, כל עוד האדם שבוי בקונספציית החומר, העולם הפיזי כמציאות גבוהה ופרדיגמות החברה, שמלוות אותו מילדות ומגלגולים קודמים.
דמיין שבמרכז הגוף שוכנת נקודת אור, שתמיד הייתה שם, אך היא מכוסה באפילה. דמיין את פנים הראש, היכן שמסתובבות המחשבות כאפילה מוחלטת, כשברקע יושב תמיד פחד עצום, מאמץ אדיר של חום, שכל זה הגיהינום!
נקודת האור כל כך מכוסה, שהאדם לא מכיר אותה, ומכאן שהאדם לא מכיר את עצמו! האדם עשה התפתחות, החיים שלו "קלים יותר", הוא לא נעלב לא כועס ובאופן כללי האדם כמעט תמיד שמח, אבל עמוק בפנים, באמת שלו, מאחורי ההצגה שהאדם מקרין כלפי חוץ, הוא מרגיש מפוספס, האדם יודע שזה לא מספיק, אולי זה אפילו בא לאדם בשנתו.
כלפי חוץ האדם יצהיר כמה הוא מפותח, ולכן האגו התגנב אליו באישון לילה, בדלת האחורית, ולכן עכשיו הוא כבר לא יכול לבקש עזרה.
קוד הקיום מוסר: כשהאדם החל בהתפתחות, הוא באמת לא היה מרוצה ולכן היה לו אישור לדבר, להתעצבן, להיעלב, ולבקש עזרה., אבל כמו שפעם האדם חי מתוך האגו ורדף אחרי עצמה, היסוד הזה כל כך נדבק בו, כשבשנייה שקלט שהוא מתפתח והוא כבר מבין יותר מאחרים, אזי ישר - בלי לשים לב, לא מתוך כוונה רעה - האדם ניפח את המקום של עצמו לממדים גדולים יותר, מאשר מה שהחיל באמת על עצמו. בפשטות- האדם "טיפס על עץ גבוה".
בכל פעם שעולה באדם איזושהי מחשבה של רגש נמוך והאדם מסרב להתייחס, מדחיק, וחוזר כהרגלו להצגה שלו, זה המקום האמיתי להתפתחות,,זאת האפילה וזה הגיהינום.
המצב של "המתפתח התקוע" גרוע יותר מאדם בור, שלעולם לא התבונן, בניגוד לאדם "המפותח" שנמצא בתקיעות אינטלקטואלית, כאשר בפנים שוררת אפילה,, זה לא משנה כמה שמחה יקרין האדם כלפי חוץ, או כמה הצהרות יצהיר. יכול להיות שהאדם כל כך נשאר שם, שהוא אפילו מאמין שהוא כזה, אבל זה לא ישנה דבר, מפני שהתדר האנרגטי נשלח מבפנים, ולכן האור של האדם עדיין מכוסה.
קוד הקיום מוסר: אם נמשיך בהתפתחות, או בהגדרה האמיתית שהיא -תהליך הניקוי, החוויה תהיה כזאת: דמיין את נקודת האור – ככל שהאדם יותר מנקה, האור נהייה חזק יותר, וככל שהאור יותר חזק – האדם חכם יותר, האדם אמור להרגיש את יכולות האינטליגנציה שלו עולות, ואז כשהאדם מנקה, במקום לראות הקשר ברמה של "מה אני שווה" האדם יוכל לפרק אותו ברמה שיתבונן עליו,
האדם צריך להתחבר לנשמה, לעלות מהבטן חוויות ילדות, ולחוש את המטענים הרגשיים שיושבים שם, ואת כל העולם שהוא צבר על אותו הקשר במהלך חייו.
כדי לפשט את העניין : אם נדמה את זה לאימון, אז מה שלוקח בדרך כלל עשרות מפגשים האדם יוכל לראות ולהעמיק בשיחה אחת ומכאן, בגלל שמצד אחד האדם מפתח את האינטליגנציה, ומצד שני מסור להתפתחות ולא עוצר את עצמו מסיבות אגו, האדם יחווה קפיצות קוונטיות.
קוד הקיום מוסר: המחשבה השורדת -אותה מחשבת ילדות בה האדם היה שבוי בעולם החומר וכוחניות – עוצמה מעמד וכסף – קיים באדם פחד הישרדותי לוותר, מכאן שאת כל העוצמות שלו גייס האדם לטובת הרצון לשרוד מתוך הפחד לאהוב את עצמו שבפרשנות האדם לוותר על עולם הישיגי תחרותי וכוחני = אני לא אהיה שייך ואשאר לבד..
אם נשווה את יכולת המחשבה השורדת, זה בדיוק אותה יכולות הישרדות שהפגינו בני אדם במצבי מצוקה קיצוניים : חיילים במלחמה, היהודים בשואה וכדומה.
בכזאת עוצמה המחשבה השורדת של האדם נאחזת.
קוד הקיום מוסר: זאת תהיה עוצמת ההקשרים והפרדיגמות בתודעת הצריך, (ראה מאמר: "תודעת הרוח – תודעת צריך) כך שאם בהתחלת התהליך האדם פירק כמה הקשרים אותם החשיב להתפתחות עצומה מבחינתו, מה שקיים באמת, אלו אלפי הקשרים סמויים, שאותם האדם יכול לפגוש בהתבוננות מתוך האינטליגנציה והנשמה שתוארה כאן, זה יתאפשר רק מהתמסרות וזניחה מוחלטת של תודעת הצריך והתמסרות לתודעת הרוח.
אם האדם מממש רק 5% מהפוטנציאל שלו, הרי ה95% שמנגד טמונים בדיוק בעוצמה הגבוהה שכרגע מנוצלת לטובת הישרדות.
מכיוון שיש לאדם יכולות-על, כך שבשלילי, במצב השורד, יהיו לאדם הקשרי-על, שזה אומר פרדיגמות והקשרים גאוניים ועמוקים שהוא צריך לפרק.
קוד הקיום מוסר: כדי להסביר את ההיגיון מעוד זווית, הרי כשאדם מממש 5% זה לא אומר שהוא אמור להתפתח ולרכוש כלים ומיומנויות חדשות ואז האחוז יגדל. מכיוון שהכול נמצא בפנים, אזי טבע האדם לא תלוי בדבר, ולכן הגדילה באחוזי המימוש חייבת לבוא מהמרת אנרגיית השורד לאנרגיית צמיחה.
קוד הקיום מוסר: מכיוון שתפיסת החיים המושתתת על מעמד וכוח מושרשת באדם, ומכיוון שכל ההקשרים באים מהמקום הזה, ומכאן תפיסת העולם וכול מה שהאדם רואה, הרי החוויה שאמורה להתעורר אחרי רמת ההתפתחות של המנוחה, או החופשה שתוארה, אמורה להיות חוויה שהאדם צועד אל "האי שפיות", במקום הזה האדם יוכל לראות ולפגוש את התנהלות תודעת הצריך הרדודה שבו, בדיוק כמו להביט על חיה.
בשלב הזה יתחיל תהליך התחברות לעולם הרוח. בפשטות זה אומר חיבור לידע הקוסמי, שמצוי בנשמה, מכיוון שהנשמה היא ישות שאינה תלויה בעולם החומר, אלא היא מעל מימד הזמן. במקום הזה ורק במקום הזה יש איזון, זאת אומרת, שהידע הנשמתי התמזג עם הגוף הפיזי, והמחשבה תשמש ככלי ההעברה בלבד.
קוד הקיום מוסר: כשיווצר האיזון, האדם הופך לתדר אנרגטי כחלק מהשלם, שמבצע את תפקידו, הלא הוא התגמול על ידי מימוש הייעוד.
בצורה פשוטה : כשאדם נמצא בסיטואציה, וקיימת בו מחשבה שוררדת, אזי הוא לא מאוזן, ומכאן לא מתגמל דרך הרגש הגבוה / הרוח הגבוהה.
תהליך ההתוודעות של האדם לעוצמה הפנימית ולאינטליגנציה ששוכנת בו הוא מסע מרגש עד דמעות, ההתוודעות לתודעת הרוח היא התוודעות לאהבה.
האדם יחוש, שהוא נמצא ברומן שלא חווה ולא שמע בחייו בינו לבין עצמו. רק אז יידע ויחוש האדם מה היא אהבה ומשם יתגמל ראשית את עצמו ולאחר מכן את האחר, מכיוון שכפי שהמחשבה השורדת מושתתת ומונעת על ידי הרגש הנמוך, כך התגמול העצמי מושתת, מונע וכל הווייתו היא אהבה.
פלטיאל אריה
