"המלך והאני"
קוד הקיום מוסר: האדם צריך להבין שמגיע לו לחיות את החיים ודגש על לחיות את החיים לשמוח ולהודות על עצם הקיום, מפני שמגיע לו – מגיע לאדם ממיליוני סיבות ונסיבות אבל הסיבה הראשונה והיא היחידה מיום החיים עד יום המוות הפיזי של החיים, לאדם מגיע לחיות את החיים מתוך שמחה ותשוקה, הרמוניה, מתוך סיפוק ומלאות פנימית וזאת מפני שבמציאות כפי שהיא חיים פעם אחת ודי, אין יותר מהפעם הזאת וכפי הנראה הדעות חלוקות וימשיכו להיות חלוקות, עד שלא תהיה הוכחה מציאותית אחרת, "שיש חיים אחרי המוות".
הנסיבות שלהן האדם קורא "נסיבות חיים", הוא בעצמו יוצר, ומוכיח לכיוון התוצאה שנמצאת ומושתלת בשכל "החכם" מתוך ועקב נסיבות חיצוניות, שמולם האדם "צריך לתת דין וחשבון" ומתוך כך האדם צריך ומוכרך להוכיח, להתעקש שהוא יודע את הסיבה, ברורה לו הסיבה, אין ספק לסיבה ועוד.
ההוכחה וההתעקשות אינה הגיונית ולא משנה כמה שהאדם יאמין בתוכו שהיא הגיונית זאת אומרת: עצם זה שהאדם זקוק וצריך להוכיח, הוא מבקש להוביל לתוצאה מסוימת ומכאן תהיה תוצאה שקרית ולא מהימנה כלל וכלל, מפני שהוא עוצר את מחזוריות הידע והמידע האין סופי שקיים ונמצא בתוכו ורצונו להתממש בחיים אלו.
לראות את האינטרס שחי ונושם מתוך תשוקה ושמחה לעשות למען האני עצמי, מתוך אני שמכיר בעצמו, מכיר בחופש שלו להיות ולחיות, מתוך אני של אהבה לעצמי שאינו מוכן להתפשר על פחות מהאני המלך הגדול מכולם ואת מקומו תפס, צץ ומופיע ילד מבוהל ומפוחד, שמבקש אישורים, מפחד לפגוע, להעליב, חי את חייו ברצון ובחובה להוכיח, להתנצל, שיפוטי , ביקורתי, מתוסכל, עייף, מבולבל ובאותו הזמן מבקש אהבה ואישור עצמי על עצם קיומו. הפער הזה בין האדם שיודע שמגיע לו לבין אותו ילד רגשי, אשר רוקע ברגליים בבקשה לאהבה ולאישור, גורם למלך "האני/עני", להיות נווד שנע ונד, צמא במדבר שאין בו מים ומלכותו הופכת למלכות בלבול, איבוד שליטה, פחד מהלא ידוע, איבוד עשתונות, מחשבות טורדניות מתוך פחד של מה יהיה ואיך יהיה, תאווה להשיג ולמצוא ומתוך כל זה הוא מוכן לשמר ולשתות את השתן של עצמו רק כדי לשרוד בתקווה שיום אחד הוא ימצא כמה טיפות של מים חיים הקיימים בתוכו שירוו את צימאונו, את התייבשותו.
בתהליך התפתחות על פי קוד הקיום שמאמין אך ורק וכל תורתו היא מתוך: אהבה וקבלה עצמית ללא תנאי, אהבה וקבלה של כל רצון שמגיע מתוך התשוקה והשמחה לחיים וזאת כדי שיתקיים ביחסים הפתגם: "ואהבת לרעך כמוך" במהותו ומשמעותו העמוקה ביותר, הוא התנאי היחידי לאדם לחזור למלוך על האני שבו שיוביל לעצמי מתוך עצמאות וחופש רגשי מחשבתי, שהוא: יצירתי, משגשג, מצליח, מסופק ומלא מתוך שליטה על העצמי, שליטה עצמית שיש בה אומץ, כבוד ואחריות על הנתין הראשון של הארמון, השיעור הראשון של אותו נתין שמבקש למלוך הוא סבלנות, הקשבה, התמסרות, נאמנות, רצון עז, אומץ, הרבה מאוד אומץ להסכים להשיל את המוכר והידוע, אשר ממילא אינו עובד, או שהוא עובד אבל משעמם וממוחזר אין ספור פעמים, לטובת הלא מוכר והלא ידוע ולראות בכך, הרפתקה שמעולם לא הייתה, לא תהיה ובהחלט לא תחזור על עצמה אם אפספס הפעם.
פלטיאל אריה
