עצרתי לרגע
תקשור קוד הקיום דרך השפע עבורך מרץ 2007
עצרתי לרגע, גם אם הרגע לקח שנה שנתיים, עדיין עצרתי לרגע קט מתוך עשרות שנים שעברו עליי ועוד יעברו עליי וזאת כדי לראות, לבדוק, לחקור את עצמי, רצונותיי, בחירותי.
עצרתי את השעון המתקתק של החברה מסביב שלה הייתי שותף, שתחת הגדרות, תרגומים ופרשנות של אותה חברה חיתי ואני…אותי לא ידעתי.
לא היה לי מושג מי אני בהמולת החוקים של מותר ואסור, המולת החוקים של עשה ואל תעשה וכל זאת מעבר לחוקים הבסיסיים הקיימים מעל חוקי החברה בה חייתי, שאותם אני מכיר היטב מתוך מצפון ליבי.
עצרתי לרגע וכבר המולת הקהל מסביב החלה ולא שקטה. "המשפחה, החברים, הידידים, האוהבים, האהובים, השותפים", הפכו בשנייה להיות החכמים, היודעים, המלהיבים והמדויקים, לדעת מה טוב ומה לא טוב בשבילי, מה נכון ומה לא נכון לי, מה כדאי ומה לא כדאי.
אני נשארתי בשלי, עכשיו הזמן לראות אותי ואותי בלבד.
מתוך זה ללא כוונה מיוחדת וללא הצהרה כזאת או אחרת, נכפתה מחשבה חיצונית עליי: "אתה לבד". אצבע מאשימה הופנתה וניסתה לכוון לעברי בדמות, סנקציות, רגשות אשמה, כעס וטינה, חזור אלינו לרצון העדר, שוב אלינו, כי אין לך רשות, ולא קיבלת רשות להיעדר, ללכת, להישאר.
"הלבד" אליו הלכתי חשף את האמת המכאיבה של החברה בה גדלתי וחייתי, את האהבה והקבלה על תנאי בה חייתי עשרות שנים.
ואם לא הייתי עוצר לרגע קט, לשנה או שנתיים של בדידות מתוך החלטה אמתית ללא כפייה חיצונית, לראות את עצמי, אזי היו חיי מבוזבזים בעוד עשרות שנים של אהבה על תנאי. אהבה בה הייתי נשאר מרצה, משפיל ראש, מתחתן, מתגרש, מוליד ילדים, משקר במצח נחושה, מתפאר בתואר כזה או אחר, רודף אחר משמעות וחשיבות חיצונית, "מלביש" על עצמי אדם משיג, מצליח או נכשל, ממשיך בסחף החברה והופך להיות הדור הבא שקובע לדור העתיד מה נכון לו ומה לו נכון לו, מה כדאי ומה לא כדאי לו.
אז עצרתי לרגע, לנוח!!!
אמיץ, נבון, אינטליגנט, ישר, כדי להסיר ולהשיל ראשית כל מעצמי כל אגו חלש פחדן, מתוך רצון עז, כמיהה, שמחה ותשוקה לפגוש את הרוח הגבוהה.
אמיץ לעמוד מול כל "הפיתויים" האיומים, התניות וכוחניות שהופנו כדי לגרום לי לחזור.
ראיתי ופגשתי את הכוחות והעוצמות הבלתי נתפסות של הרוח הגדולה חופשית שבי להיות ולחיות מתוך רצון ובחירה חופשית בגוף בעולם פיזי.
ראיתי ופגשתי את האמת בכל דבר ודבר, נחשפתי לחשיבות ולמשמעות העצמית מעצם קיומי אני וזאת ללא הצורך בהיתר ורשות חיצונית.
ראיתי ופגשתי שעצם היותי אני, ללא תלות, ללא הרשות של כזה או אחר, ההתעסקות בי אני מתוכי, נותן לי את הזכות לחיים. את הזכות היחידה שנתנה לי, כאן ועכשיו לחיות ולהיות מי ומה שאני.
מתוך הלבד הבלתי נתפס של החברה סביבי שכל כך "פוחדת" להישאר לבד, צמחו חיים חדשים, חיים שמניבים חיים, חיים שיוצרים ובוראים עוד רצון ובחירה חופשית. חיים זורמים בחלל, ללא מקובעות של שולחן בסלון עם תפקיד מוגדר וידוע מראש.
רציתי להיות, הייתי ועוד אמשיך לרצות להיות אותו חלל בין שמיים וארץ. אותו חלל שמרשה למחשבה שלו לנסוע בזמן, להתקדם, לנוע, לזרום, לשוט אל הבלתי נודע מתוך הרצון לחוות, לראות, לשמוע, לחוש, לנגוע באין סוף.
הרשיתי לעצמי להיות מחשבה בריאה, חופשייה, מחשבה אשר רוצה ובעלת תשוקה ליצור עשייה. עשייה אמתית. עשייה שאינה עומדת על במה ומצפה למחיאות כפים של קהל תאב, מבקר ושופט. אותו קהל מעברי שציפה ממני שארצה את מחיאות כפיו, את אישורו, את סמכותו,
היחד אותו הוא "מכר" לי, מתוך מה שמכרו לו עשרות שנים. יחד של ציפיות, לסמוך ולהאמין. יחד שיוצר כאוס ובלבול, אותו יחד של אין מחשבה ורצון חופשי, יחד של אהבה וקבלה על תנאי, יחד של התערבות, פנקסנות, התניות ותלות אין סופיים, יחד שמרכל ומבקר. יחד שקורא ולומד את בודהא, יחד שקורא ולומד את פרויד, אותו יחד שאינו חי את עצמו, מתוך רשות לעצמו באומץ לחיות ללא "יחד" שכזה.
עצרתי לרגע, שנה שנתיים לראות את היחיד האני שמרכיב את אותו יחדיו שכולם מדברים עליו. מי הוא אותו יחיד? מה הוא מבין, יודע, רואה, חש באתו יחדיו? מהיכן ומדוע נוצר "יחדיו" שכולם שואפים, רוצים וחיים אותו ועדיין לא מתקיים בו שקט, שלווה, נינוחות, אמת, זרימה, אהבה, קבלה, התפתחות, אופטימיות, תשוקה ושמחה לאורך זמן.
מי הוא היחיד שהחליט להחליט שאני הוא מי שאני? אני רוצה להיות זה שמחליט מי ומה שאני מתוך לדעת באמת שלי עצמי, ללא היחיד החיצוני שיחליט לי.
