דילמות של עורך לשון

בין עברית מדוברת לתקינות לשונית

כעורך לשון אני מוצא את עצמי לא פעם בפני דילמה מקצועית ואישית: המתח המתמיד בין כיבוד השפה המדוברת הטבעית ובין הרצון לשמור על תקינות לשונית. זהו מתח שכל העוסק בלשון העברית מכיר היטב, והוא נובע מההבנה שהעברית המדוברת היא יצור חי ונושם, המתפתח ומשתנה בהתאם לדובריו; בעוד שתפקידי המקצועי כעורך לשון הוא לשמר את כללי הלשון התקנית. השפה המדוברת משקפת את החברה הישראלית על גווניה, את הרקע התרבותי של דובריה ואת הדינמיקה של חייהם, וכאשר אנו מדברים באופן טבעי, השפה זורמת, היא אותנטית, והיא משרתת את המטרה העיקרית של התקשורת – העברת מסרים והבנה הדדית.

היצירתיות הלשונית שאנו עדים לה בשפה המדוברת מצליחה להמציא פתרונות לצרכים תקשורתיים שהעברית התקנית לעתים מתקשה לספק. מטבעות לשון חדשים, שאילת מילים משפות זרות והתאמתן למבנה העברית, שימוש באנלוגיות מקוריות – כל אלה מעשירים את השפה ומהווים חלק בלתי נפרד מהתפתחותה הטבעית. קחו לדוגמה את המילה הנפוצה "סבבה" – מילה שאינה חלק מהעברית התקנית, אך משמשת רבים מאיתנו להבעת הסכמה או שביעות רצון, או את המבנה התחבירי "אני הולך לעשות" במקום "אני עומד לעשות", שנשאל מאנגלית אך השתרש בשפה המדוברת עד כדי כך שכמעט כל דובר עברית משתמש בו. בשני המקרים אלה, השימושים הללו קצרים, יעילים ומדויקים בהעברת המסר, ולכן קשה לטעון שיש סיבה אמיתית להעיר עליהם בשיחה יומיומית.

למרות זאת, יש שיבושי לשון שאני, כעורך, מתקשה להתעלם מהם – אלה הם שיבושים שלא רק חורגים מהתקן הלשוני, אלא גם פוגעים בבהירות, יוצרים דו-משמעות או מעידים על בלבול לשוני שיכול להשפיע על התקשורת. כשאני שומע מישהו אומר אני "משכיר דירה בתל אביב", בו בזמן שהוא השוכר, אני מרגיש צביטה קלה בלב, משום שמשמעות הפעלים הפוכה ועלולה ליצור אי-הבנה. כך גם לגבי שימוש שגוי בהתאם דקדוקי כמו "שלושה בנות" במקום "שלוש בנות", "עשר שקל" במקום "עשרה שקלים" – כל אלה הם שיבושים נפוצים בשפה המדוברת שעשויים לצרום לאוזן המיומנת.

הדילמה שלי היא מתי להעיר על שיבושי לשון ומתי לשתוק, וההחלטה הזו מושפעת מכמה גורמים: ההקשר שבו מתרחשת התקשורת, מידת החומרה של השגיאה, היחסים שלי עם האדם ששגה, וחשיבות הדיוק בהקשר הנתון. בשיחה יומיומית עם חברים אני נוטה להניח לשיבושים, אבל בטקסט שנאמר או פורסם בהקשר פורמלי, אני מרגיש מחויבות עמוקה יותר לדיוק לשוני.

תפקידי כעורך לשון אינו מוגבל רק לשמירה על כללים דקדוקיים אלא גם לקידום תקשורת יעילה וברורה. כך לעתים אני נדרש דווקא לנטוע שגיאות לשון בטקסט באופן מכוון. זה קורה למשל בעריכת ספרות יפה, כאשר הדמות הדוברת היא ילדה בת שבע. במקרה זה השתדלתי להוסיף ללשונה שיבושי לשון האופייניים לגילה, וכך במקום לתקן "הבית ספר" ל"בית הספר", הקפדתי דווקא לשמר את הצורה השגויה, ואף הוספתי דרכי יידוע שגויים לצירופי סמיכות אחרים. השגיאות הללו, לא רק שאינן פוגמות בטקסט, אלא הן חיוניות ליצירת דמות אמינה ומשכנעת, והן מזכירות לי שלעתים "שגיאה" יכולה להיות כלי ספרותי רב-עוצמה שמקרב את הקורא לדמות.

בסופו של דבר, האיזון בין כיבוד השפה המדוברת לבין שמירה על תקינות לשונית הוא אמנות יותר מאשר מדע, והוא דורש רגישות, שיקול דעת והבנה עמוקה של הקשר התקשורתי. כשאני בוחר להעיר על שגיאות לשון, אני משתדל לעשות זאת בדרך מכבדת ומלמדת, לא בצורה שיפוטית או מתנשאת. זאת מתוך הבנה שהמטרה שלי אינה להביך או להוכיח, אלא להעשיר את השפה של הכותב ולשפר את יכולת הביטוי שלו. תפקידי כעורך לשון אינו לשמש כ"משטרת הלשון", אלא להיות שותף בטיפוח שפה עשירה, מדויקת ומתפתחת, שמשרתת את דובריה בצורה הטובה ביותר.