התקשורת, על גווניה השונים – עיתונות, טלוויזיה, רדיו, ואתרי חדשות ברשת – היא לא רק מקור מידע מרכזי עבור הציבור, אלא גם מודל לחיקוי לשוני. הטקסטים, הכותרות, הדיווחים והפרשנויות הנמסרים דרכה משפיעים לא רק על תפיסת המציאות אלא גם על האופן שבו אנשים מדברים וכותבים. לכן, כאשר מופיעים שיבושי לשון באמצעי התקשורת – בין אם כתוצאה מחוסר תשומת לב, משפה רשלנית או מהעדר עריכה לשונית – יש לכך השלכות רחבות הרבה מעבר לטעות מקומית.
שיבושי לשון בתקשורת באים לידי ביטוי במגוון אופנים: שימוש שגוי במילים, תחביר לקוי, שיבושים בדקדוק, תרגום קלוקל מעברית מדוברת לעברית תקנית, ואף עיוותים בלשון החוק, המדע או ההיסטוריה. מאחר שהתכנים הללו מופצים לקהל רחב ונתפסים כאמינים, הם משפיעים על נורמות השימוש בשפה ומקבעים טעויות בתודעת הציבור. כך הופכים שיבושים – כמו "לא משנה לי" במקום "לא אכפת לי", "כמות אנשים" במקום "מספר אנשים", "במידה ו…" במקום "אם" וכדומה – לחלק מהעברית המדוברת, ולעיתים אף מהעברית הכתובה.
כאשר שפה עיתונאית אינה תקינה, היא עלולה לגרום לעיוותים בהבנת המציאות. ניסוח עמום או לא מדויק יכול להוביל לפרשנויות שגויות של עובדות, ולהסיט את המסר המקורי לכיוון אחר. כותרת שמתיימרת לספק מידע חדשותי אך בנויה בצורה מסורבלת או רשלנית – עלולה לבלבל את הקורא, לגרום לו להסיק מסקנות לא נכונות, ואף לעורר סערות תקשורתיות מיותרות.
עוד בעיה היא אובדן ההבחנה בין לשון רשמית ללשון מדוברת. עם התחזקות תרבות הרשת והאקטואליה המיידית, גוברת הנטייה לכתוב "כמו שמדברים". מחד גיסא, יש בכך יתרון של נגישות וקרבה לציבור, אך מאידך גיסא – יש בכך גם פוטנציאל לשחיקה של התקן הלשוני ולעידוד שפה רדודה ומדויקת פחות. הציבור, ובעיקר הדור הצעיר, נחשף פחות ופחות לעברית תקנית, ומתוך כך מאבד את הכלים לבטא רעיונות באופן מדויק, עשיר ובהיר.
השפעה נוספת היא על מערכת החינוך. מורים ומרצים רבים נתקלים בתלמידים שמשתמשים במונחים לא תקניים, מתנסחים בצורה לא בהירה, ולעיתים אף סבורים ששגיאות נפוצות הן הצורה הנכונה. מקורן של טעויות אלה, לא פעם, הוא בתקשורת הכתובה והמדוברת – המהווה מעין "בית ספר לשפה" עבור ציבור רחב.
הפתרון אינו בהכרח בניסיונות להחזיר את העברית לתקנים מחמירים בלבד, אלא ביצירת מודעות לשונית בקרב אנשי תקשורת, עורכים, כתבים ומגישים. שילוב עורך לשון בתהליכי ההפקה והעריכה של תכנים עיתונאיים יכול לשפר לא רק את איכות הכתיבה, אלא גם את הבהירות, הדיוק וההשפעה הציבורית של המידע המועבר.
לסיכום, שיבושי לשון בתקשורת הם תופעה שיש לה משקל ציבורי משמעותי. הם אינם טעות שולית אלא ביטוי לחוסר הקפדה שמחלחל לשפה היום-יומית, משפיע על רמת ההבעה בציבור, ולעיתים גם על הבנת המציאות. השקעה בעריכה לשונית ובחינוך לשפה תקינה בתקשורת אינה רק שיפור טכני – היא אחריות תרבותית.
מאת ד"ר פלטיאל גיאת. לשירותי הגהה ולפרטים נוספים תוכלו להתקשר אלי בטלפון 050-361-2602.
