הקרב הלשוני של דוד בן-גוריון נגד המילית 'את'
שתי אותיות קטנות, אל"ף ותי"ו, הצליחו להוציא את ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל משלוותו.
בעוד שמרבית המנהיגים עסקו בביטחון, בכלכלה ובמדיניות חוץ, דוד בן-גוריון ניהל חזית נוספת, עיקשת ומפתיעה: מלחמה במילית היחס "אֶת".
הוא תיקן נאומים, מכתבים ומסמכים רשמיים – הכול כדי להפחית מן המשפט העברי את המילה שנתפסה בעיניו כסרח עודף מיותר.
לשיטתו, העברית המתחדשת צריכה להיות חדה, ישירה ונמרצת, כזו שנשענת על לשון המקרא ומוותרת על חציצה מיותרת בין הפועל למושא.
כך, במקום לכתוב "קראתי את המכתב" או "שמעתי את הדברים", הקפיד בן-גוריון לכתוב "קראתי המכתב" ו"שמעתי הדברים", ולהעדיף צורות עם מושא חבור, כמו "ראיתיו" על פני "ראיתי אותו".
הפולמוס הציבורי התלקח בשנת 1950, כאשר סטודנט בשם דב איתן פנה אל בן-גוריון ושאל מדוע הוא משמיט את המילה "את" בדבריו. בן-גוריון השיב בקצרה שגם המשנה השמיטה אותה, "ובצדק".
התשובה הזאת פורסמה בעיתון "מעריב" והקפיצה מייד את איש הלשון הנודע יצחק אבינרי, בעל טור שבועי פופולרי לענייני לשון עברית, "פִּנת הלשון" (שקובץ לימים בספרו "יד הלשון").
במדור זה סיפק אבינרי לציבור מעין ייעוץ לשוני פומבי מעל דפי העיתון, ועסק בשיבושים נפוצים בלשון הדיבור, העיתונות והספרות, בהכרעות דקדוקיות, בניקוד, במשקלי שמות ובחידושי מילים.
בסדרת מאמרים יצא אבינרי להגנת המילית '"את" וכינה אותה "אבן־חן קטנה ויקרה".
הוא הפריך את טענתו של בן גוריון והוכיח כי "את" מופיעה במשנה אלפי פעמים, וכי השמטתה היא מקרית בלבד.
אבינרי טען שבלעדיה נפגמת הטבעיות של העברית, והשווה את עקירתה לעקירת שן בריאה מן הפה. יתרה מכך, הוא האשים את מתנגדי ה"את" בהתבטלות בפני שפות לעז שבהן אין מילת יחס מקבילה, וביקש מבן-גוריון להעניק לה "חנינה".
בן-גוריון לא נותר חייב. באוגוסט 1953 פרסם בעיתון "דבר" מאמר תחת הכותרת "בלא את", ובו הבהיר כי אינו אוסר על השימוש במילה, אך רואה בה רשות בלבד ולא חובה.
לדבריו, רק במקרים יוצאי דופן נדרשת "את" כדי למנוע בלבול בין הנושא למושא, ואילו בשאר המקרים מוטב לוותר עליה "למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון".
את מאמרו חתם בקביעה הנחרצת כי ריבוי ה"אתים" משעמם ומכער את לשוננו, ו"כל הממעיט הרי זה משובח".
כדי להצדיק את דרכו נשען בן-גוריון על התנ"ך, ובמובן הדקדוקי היה לו על מה לסמוך. בדקדוק המקראי, מילת היחס "אֶת" משמשת לסימון המושא הישיר המיודע, אך בניגוד לעברית המודרנית, השימוש בה אינו חובה מוחלטת.
השמטתה רווחת במיוחד בשירה המקראית, אך מופיעה גם בפרוזה על פני כל סוגי היידוע. כך, לפני מושא המיודע בה"א הידיעה אנו מוצאים פסוקים כמו "הֲרָאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה" (שמואל א' יז, כה) [במקום: הראיתם את האיש העולה]; "וְלֹא תַחֲטִיא הָאָרֶץ" (דברים כד, ד) [במקום: ולא תחטיא את הארץ]; "לִפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ" (תהילים צו, יג) [במקום: לשפוט את הארץ] ; ו"וַיִּתְּצוּ הַמִּזְבְּחוֹת" (דברי הימים ב' ל"ד, ד) [במקום: ויתצו את המזבחות].
במבחן הזמן, ידו של אבינרי הייתה על העליונה: מעטים הלכו בעקבות בן-גוריון, והעברית בת ימינו אינה מוותרת על מילת היחס "את" לפני מושא מיודע.
כיום, כל מי שמספק שירותי עריכה לשונית או שירותי הגהה יודע כי השמטת ה"את" נתפסת לרוב כסגנון ארכאי או כשיבוש.
ועדיין, הפולמוס הזה נותר עדות מרתקת לימים שבהם ראש ממשלה ובלשן התווכחו בלהט על גורלה של מילית בת שתי אותיות – מתוך אהבה עמוקה לשפה העברית והרגשת אחריות לעיצובה.




